אורנה איזנברג

שלום חברות וחברים, אל עבודותיה המופלאות של אורנה איזנברג נחשפתי בפעם הראשונה בפייסבוק, עבודותיה גוררות אותי אל מחוזות שאהבתי, מתכות ישנות שהזמן מכלה, קורוזיה, צבע וחומר שהזמן נותן בהם את את אותתיו, הציורים כמו לקוחים אותך אל הרפתקאה ויזואלית נהדרת, ביקשתי מאורנה לשתף אותי (ואתכם באמצעותי) והיא הטיבה לכתוב והנה הדברים בשם אומרם כפי שכתבה אלי:

יחיאל שלום

לא הייתה לי כוונה להפוך לציירת.

באוניברסיטה למדתי דווקא פסיכולוגיה ואל הציור התגלגלתי בהדרגה ובהיסוס ועם הזמן-בכל הכוח.​

נראה לי ששני נושאים שולטים בעבודותי- מן הצד האחד פיסות טבע ומן הצד האחר-חפצים ישנים מעשה ידי אדם, כאלה שהזמן הותיר בהם את אותותיו והם בעיני בעלי קסם ונשמה משלהם.

תמיד חיפשתי טכניקות שיאפשרו לי לעשות צדק עם חפצים שכאלה. השתמשתי הרבה בטכניקות של שכבות מרובות, כאשר כל שכבה נפתחת, בצורה מבוקרת פחות או יותר וחושפת את השכבה שמתחתיה, כפי שקורה במציאות לחפצים שעברו אי אלו פרקי חיים.

כך, הצבע מתקלף, הבד מתפורר, הטיח נושר, הברזל מחליד ואני משתדלת כמיטב יכולתי לחקות את התהליכים האלה.

בין היתר נוצרה לי סדרה של מקצועות שעברו מן העולם ובה ציורים כמו מכבש ספרים ישן או מחרטה ידנית.

הרבה אני חייבת למורי, ישראל מונדריאן, אצלו למדתי כ 15 שנה.

הציור הוא עולמי.

הוא איננו רק הנחת צבע על בד.

הוא מאפשר בדיקה וחקירה הן של סוגיות טכניות והן של סוגיות הנוגעות לדברים שאדם לומד על עצמו, אהבותיו, זכרונותיו וחלומותיו.